On that front, the d'var Torah I gave this morning at Kedem is copied below, as it was given (in Hebrew with difficult words, most of which I translated as I was delivering it, reproduced in English), with links to a full (literal) translation here. (And, if you want to see the 2nd-place finishers in the trivia question at the end - at least according to my read, check out this chart.)
One crucial note: E.Y., all-star student and common houseguest here in the GC, pointed out right after I finished speaking (and in characteristic sharpness) that I missed an excellent point on which to further build my ideas - the whole episode is introduced by the words ויותר יעקב לבדו - "And Jacob remained alone." Jacob, then, was ready for this encounter with the divine because, as it were, he was more divine at the moment than human.
Also: I was thinking (but decided to actually respect the congregation's time expectations) of adding here a comparison between Jacob's thigh injury and Moses' experience speaking face-to-face with God (I think they might be the only two people in the Bible described thusly) - that there is something remarkable about God putting Moses in the "cleft of the rock" (creating a space where there was not one) and Moses being so physically affected by his encounters with God (rays of light; needing the veil; leprosy; et c.).
I did not have the time in today's d'var Torah to fully explicate this emerging read of the God-humanity partnership, it is extensively spelled out in the wedding d'var Torah, which you can access here. Props again go to Amber for her brilliant חידוש in class in the fall of 2006 - it still wows people to this day when I share it (usually in response to someone's snide remark that kids need so much background before they can really engage with Biblical or Rabbinic texts - hah).
And one point of clarification: My father clarified at the wedding itself that the opening section of the d'var Torah (in which I pontificate, rather appropriately for a wedding, I believe, on the "family vs. friends" front) that my parents did want me to learn that lesson, but that they also wanted me to know that our family would always be there for me as well. I heard the latter articulated much more than the former, but have felt the former to the core of my being for a long, long time (check out this early high school poem).
שבת שלום.
לפני שנה (בערך), במוצ"ש פרשת וישב, מורתי וידידתי, רות סטינובר פייגן, דרשה אלי ואל תמר אשתי מתחת חופתנו. אפילו שביום חתונתנו כבר עברנו על פרשת וישלח – ואולי מפני השם שלי – רות החליטה לדבר על פרשתנו השבוע, המאבק בין יעקב וה"איש" עד עולות השחר. היא דיברה, בעצם, על איזהו תהליך שעליו עברתי כדי שהייתי יכול להגיע לחופה בכלל – תהליך של תגלית-עצמי (self-discovery), ושל הגשמת-עצמי (self-realization). היום, שנה וכמה ימים אחרי השנתון של חתונתנו לפי לוח-שנה של העולם
רוב המפרשים המסורתיים של התורה רוצים לזהות את ה"איש" שמתאמץ עם יעקוב כאיש מסוים, מפני החושים המערביים שלהם (בעקבות הפילוסופים היווניים, הנוצריים והחילוניים שהם דוחים בדרך כלל באופן מובהק). זה עדיין קשה לנו להבין בזמננו שיעקב נאבק עם משהו אחר מאיש, אז זה נוח לנו להניח שהוא התאמץ עם עשו, עם איזהו מלאך,
או עם עצמו כל הלילה ההוה. אבל אנחנו יודעים היום שהמסגרת של התנ"ך לא המסורת של היוונים האלו שמפחדים מanthropomorphism – אף על פי שחז"ל ורוב המפרשים של היהדות הרבנית (rabbinic Judaism) צמחו מאת רקע שהושפעה (was influenced)
על ידי הרעיונות האלו לחלוטין.
אז אני שואל את השאלה הפשוטה ביותר: למה התנ"ך מספר, אם האיש באמת היה רק איש, שהאלהים שינה את השם של יעקב לישראל אחר כך – אשר שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל?
יעקב כבר שרה עם בני אדם, עם עשו אחיו ולבן חתנו. עכשו, הטקסט מגיד לנו שהוא גם שרה עם אלוהים. אבל על מה?
אני רוצה להציע שיש משהו מהותי (essential) לדמות האלוהים במסגרת של התנ"ך
שחשוב מדי להבנת הפרק הזה בחיי ישראל – שהוא לא רק אחד מהאבות אלא מי שתורם לנו את השם הלאומי שלנו. אין לי הזמן עכשו להתעמק בכל העניין הזה, אז אני רק אעלה על דעתכם חלק מרכזי. למלה "עולם" בתנ"ך יש שתי הקשרים (contexts) – של זמן ושל מקום – אבל יש רק משמעות אחת – משהו אינסופי. אז (ובזה אני כן מסכים עם מחשבת היוונית והמערבית) במהות שלו האלוהים הוא אינסופי בקשר לזמן ובקשר למקום – ואז הוא לא מרשה לנו להיות באיזהו מקום בעולמו. זאת אומרת, ההגדרה של ה' היחיד והאוניברסלי
היא הגדרה שאומרת לנו שאין לנו מקום על ידו, וזה אחד התוצאות שלומדים מהסיפור של אדם וחווה, שאפילו שה' רצה להיות שותף ובן-זוג לאדם, הוא לא היה יכול, ואז אדם נשאר "לבדו" – בדיוק אותה המלה שבה המקרא משתמש לתאר את האלוהים, כדוגמא: לעושה נפלאות לדבו (מתהילים), וכי ה' הוא האלוהים, אין עוד מלבדו (מדברים).
במסגרת הזאת, אני מזמין את כולנו לקרוא את סיפור של מאבק יעקוב עם העדשה (lens) הזאת. שיעקב התאמץ עם ה' מפני שהוא רצה למצוא מקום לשותפות אמיתית, ולזה קוראים לו ישראל. ועוד, בסוף המאבק יעקב נפגע בכף-ירחו, ואני חושב גם כן שהפגע הזה
הוא סימן שיעקב הצליח עם מטרתו. לכל חייו היה לו סימן אמיתי – סימן שקיים בעולם המציאותי שלנו – שבאמת היה לו מפגש רציני (מפגש שעליו יכולים לאמר שרק בני אדם יכולים לקיים מפגש כזה אחד עם השני) עם האלוהים האינסופי. יעקב מצה מקום להתיחס עם האלוהים אפילו שלא היה כלום מקום ליחס הזה. (ויש בזה עניין של הבחנה בין הדת הישראלית ודת האסלם – שהאסלם מבוסס על העניין של שלמות עם ה' – לsurrender –
אבל ליהדות יש עניין אחר לגמרי, אנחנו שרים עם ה'.)
עוד דבר נוסף בדרך סיכום. יש שאלה טריוויאלית מדהימה: יש שני שורשים שנותנים את משמעותם לשלוש פרשיות בתורה – מה הם? שני השורשים הם ר.א.ה – לראות – וש.ל.ח – לשלוח. אנחנו מוצאים שבשלוש הפרשיות שקשורות לראיה – וירא, וארא, וראה – יש ראיה ישרה, בלי תיווך (un-mediated). אבל, בפרשיות של שילוח – וישלח, בשלח, ושלח לך – אין שילוח ישר בכלל. אחרי שיוצאים ממצרים, בני ישראל הולכים מסביב, ולא בדרך ישרה. כדומה, בשלח לך הטיול של המרגלים גורם לטיול של ארבעים שנה במדבר ותם כל הדור שהשתתף בו. אז פה, בפרשת וישלח מלאכים, יש לנו שוב נסיעה שאינה ישרה – נסיעה אינסופית, שבתוכה מנסים להגשים את חלום יעקב בלילה ההוא, חלום של מפגש אמיתי בין בני אדם לבין ה', של מאבק לשם שמיים, חלום של יצירת יחס משתף-פעולה, יחס שבעולם שלנו – אפילו בגן עדן – לא היו זוכים לו.
הטקסט מדבר אלינו בקול רם ובצעקה גדולה – הנסיעה הזו לא רק של יעקב,
אלא היא הנסיעה של כל עם ישראל, הנסיעה של המחשבה של אברהם יהושע השל, של אדם שרודף אחרי האלוהים, שמחפש אותו, ומחיפוש הזה נמצא עולם אחר לגמרי – עולם שיש בו מקום לשנינו.
שבת שלום.
Posts
No comments:
Post a Comment